• טלי בר

חשיבותה של העצירה

עודכן ב: 11 יונ 2019

טלי בר | דיקור סיני בחיפה | חשיבותה של העצירה

עצירה זה אומר שלכמה רגעים תשומת הלב שלי מופנית פנימה. פנימה לא אל המחשבה, אלא אל כאן ועכשיו. עצירה של הלב, היא עצירה שלוקחת לעצמה פסק זמן של כמה נשימות. כמה נשימות בהם אני באמת מתעניינת בשלומי. אני לא מתעסקת בעצמי, לא מנתחת את מצבי ולא עושה מעצמי סיפור, אני נחה. נחה בתוך עצמי.

מקשיבה בתשומת לב אוהבת למה שמופיע בתודעה שלי, לאופן בו מרגיש הגוף שלי. אני לא שיפוטית ולא בררנית מידי. כשאני עוצרת, המדיניות שלי היא שלהכל מותר במרחב הפנימי. שום דבר לא מתויג כ"בעיה", אני פשוט רוצה לדעת, להיות נוכחת. להקשיב.

אני לא מתפתה לחפש פתרונות עד שלא באמת הקשבתי עד הסוף. עד שלכל מה שהצטבר שם יש הזדמנות להיפתח ולהשמיע את עצמו.  להציע פתרון לפני שסיימתי להקשיב זה פשוט לא מנומס. והאמת היא שזה גם לא יעיל. הפתרון הזה שקופץ לו תרם זמנו הגיע כי מתישהו בתהליך תייגתי תחושה, רגש או מחשבה מסוימת כ"בעיה". מה שזה אומר זה שבאותו רגע הייתי שיפוטית. לא הקשבתי הקשבה מלאה, הקשבתי מתוך תבנית מוקדמת של טוב או רע. בסדר או לא בסדר. ואם זה לא בסדר, אני צריכה מיד לפתור את זה - זו לא תנועה של אהבה.

בעצירה אמתית אני לא נדרשת לפעולה. אני פשוט נחה. מלקטת אינפורמציה. אני בתשומת לב מלאה מכוון שזה באמת חשוב לי לדעת מה אני מרגישה. ללא תלות בהאם אני יכולה לעשות אם זה משהו או לא.

תשומת הלב מאפשרת מרחב של קבלה, אהבה וגם חוכמה - אני יודעת מה מתרחש. האינטליגנציה שלי מחוברת לתחושת ולרגשות. ערוץ התקשורת הפנימי שלי פתוח. אני שם, לא שיפוטית, אבל יודעת.

מצד אחד, אני לא מתעלמת, אבל באותו הזמן, אני גם יכולה להפריד בין ה"אמת" (היחסית) ובין הסיפור שאני מספרת לעצמי. אני מאפשרת, ובאותו הזמן גם מובילה בעדינות ובחוכמה את התחושות והרגשות שלי למקום בטוח.

מהניסיון שלי עם עצמי, ומהניסיון בקליניקה - למרחב כזה יש כוח טרנספורמטיבי עצום.

כשאני לא עוצרת אני לא שמה לב, אבל אני מתעלמת מעצמי. חלק בי יודע שהתרחש שם משהו, אבל חלק אחר אומר שלא מגיע לי לעצור. זה לא מספיק חשוב.

באורך החיים המהיר והדינמי לפעמים אנחנו עוברים ממשימה למשימה. ברמה של הצ'י מתחיל משהו שממהר (התחלה של חרדה?). ברמת המחשבה אנחנו מרגישים שיש גורם מנטלי שכל הזמן מאיץ בנו. כשממהרים אין פנאי לבזבז אנרגיה מיותרת. זוהי תודעה של חיסכון, לא של נדיבות. כשהכל דחוף ומהר אין זמן לעכל כמו שצריך את מה שקרה. זה לא בעדיפות שלנו, אז אנחנו דוחים לאחר כך.

ככה נשארות שאריות. השאריות שלא הולכות לשום מקום, אלא מאוכסנות, אי שם בגוף-נפש, ממתינות שיהיה לנו פנאי להרגיש אותן. לאורך זמן, כשממשיכים במדיניות ההתעלמות, מאבדים את ההקשר. שוכחים מאיפה בכלל הגיעו התחושות הלא נעימות האלה, והן מתעטפות בעטיפה לא ברורה של אי ידיעה. ולא לדעת זה מפחיד. ביחוד אם זה בתוכי. כל כך קרוב כל כך מזוהה אם מה שאני חושבת על עצמי. אני צריכה פיצוי, לחשוב משהו במקום מה שאני עלולה לחשוב על עצמי (התחלה של חשיבה נאורוטית?), או שזה בלתי נסבל בשבילי לחוות את זה (גרעין של חרדה?). או שאני כבר לא בטוחה שאני אוהבת את עצמי (הזרע של הדיכאון?)

בלי ששמתי לב נוצרה הפרדה בתוכי (ההפך מחיבור). אני כבר לא חברה של עצמי ללא תנאי. משהו השתבש בגוף נפש שלי. האהבה שבתוכי כבר לא יכולה להאיר בכל מקום. ללא תנאי.

לשמחתי כל זה הפיך אם אני רק אהיה מוכנה לעצור קצת. להקשיב ללא תנאי. להתבונן. להיות עם עצמי. לאפשר. לתת לזה להיות ולא לנסות לתקן. זוהי תנועה של אהבה. הפוכה לחלוטין לניכור הכואב של ההתעלמות.

נוכחות ומרחב היא, הרבה פעמים כל מה שצריך.

באהבה גדולה

טלי

לקריאה נוספת, הייתי רוצה להמליץ על הפוסט הזה:

שיחה בין מטייה ריקארד לפיקו אייר. זה נקרא "רוצים להיות מאושרים? - האטו"

הפוסט נכתב בהשארת מורי היקר - צ'וקני רינפוצ'ה



16 צפיות
שליחת הודעה לטלי בר - רפואה סינית גוף-נפש

052-4895569

שעות הפעילות:

יום א'-ה: 9:00-15:45

יום ו': 9:00-16:20

* לעתים ניתן לקבוע טיפול בשעות נוספות

חיפוש באתר
לקביעת תור או לכל שאלה:

דוד פינסקי 51 א | קלר 3א - חיפה      

  • Wix Facebook page
  • Wix Google+ page

"Commit random acts of kindness"

 כל הזכויות שמורות © - טלי בר | רפואה סינית גוף-נפש