לנדיבות ה"מקוריות" יש מערכת יחסים דו כיוונית עם ה"יש" (או "השפע", אם תרצו). לרוב, אנשים מרגשים נדיבים כשהם חשים שיש להם מה לתת (או כשיש, באופן כללי). ואז, הצד השני של המטבע - אנשים נדיבים נוטים לייצר אקלים פנימי של שפע, אקלים שתורם לתחושת סיפוק רווחה ועושר.
אבל, שמתי לב, שלפעמים אנחנו נדיבים דווקא כי אנחנו מרגישים שחסר לנו משהו.
ואז אנחנו נדיבים מידי.
למעשה זוהי נדיבות שמעורבבת קצת עם נדיבות מדומה.
אנחנו לא תמיד מודעים לזה (או - לא תמיד מודים בזה בפני עצמנו), אבל אנחנו נדיבים... וגם, מקווים בסתר ליבנו להרוויח מזה משהו.
משהו כלשהו
לאו דווקא חומרי. יכול להיות חיזוק תחושה של ערך, שייכות, צורך בהכרה. יכול להיות שהינו רוצים שיגמלו לנו נדיבות בחזרה. לא חשוב מה, אבל המוטיבציה לנדיבות הזו מלווה בתחושה פנימית של "הייתי רוצה" או, "חסר לי", "אין לי".
וה"אין לי" הזה צובע, בסופו של דבר, את התוצאה.
בעוד שלנדיבות מהסוג הראשון תוצר לוואי של שפע עושר וסיפוק, השנייה מגלמת בתוכה את הפוטנציאל לתוצאה הפוכה. ו... הפוטנציאל הזה יבשיל, באיזו שהיא נקודה בזמן, באופן כמעט בלתי נמנע. זה יכול להופיע בצורה של אכזבה, תסכול, כעס, עלבון, או מחשבות כמו: "לא רואים אותי" "מגיע לי יותר ולא קיבלתי" "חשבתי שהיא חברה ו... "
מחשבות שכמובן, אין שום בעיה מיוחדת איתן. רק צריך לזכור שהן תוצאה של הבלבול.
אז מה לעשות?
ההצעה שלי, את הבלבול לקבל בהבנה ו.. :
כשמגיע הלך רוח פנימי של נדיבות, להכיר בו ובמידת האפשר, לא לפספס וללכת על זה.
אבל, כשאני רוצה להיות נדיבה, אבל הנדיבות לא מופיעה כמו שהייתי רוצה, לעצור, ולהחליט באופן יותר מודע, איך לפעול:
לא תמיד חייבים להיות נדיבים.
לפעמים ניתן להמיר את הנדיבות המדומה בזו האמתית.
ולפעמים כשאין ברירה, אפשר לפעול מתוך הנדיבות המדומה, אבל אז גם צריך לצפות לתוצר לוואי, של התוצאה.
אשמח לשמוע את דעתכם