דיקור סיני ורוח הפסיכולוגיה הבודהיסטית
דיקור סיני ופסיכולוגיה בודהיסטית הם שילוב מיוחד מאוד. שתי תורות "שכנות", המגיעות מהמזרח. יש להן הרבה מהמשותף: שתיהן תופסות את הגוף והנפש כבלתי נפרדים, שתיהן מאפיינות את ההשפעה של הגוף על הנפש ולהפך. אבל בגדול אפשר להגיד שהדיקור הסיני עובד יותר דרך הגוף, והבודהיזם יותר דרך התודעה.
בחוויה שלי הם ממש משלימות אחת את השנייה.
דיקור ופסיכולוגיה בודהיסטית – הלכה למעשה
אתן כמה דוגמאות: יוצא לי לפגוש הרבה אנשים שבאים לטיפול מכיוון שהם מרגישים אי-שקט, חרדה כלשהי, מחשבות טורדניות, דיכאון, טראומה או תלונה על רקע רגשי כלשהו. עבודה עם שיחה, התבוננות במחשבות וברגשות יכולה מאוד לעזור, אבל הרבה פעמים זה לא מספיק – מכיוון שחלק ניכר מה"בעיה" נמצא בכלל בגוף. חוויית החיים והתחושות הבסיסיות שלנו מגיעות מהגוף. כשלגוף קשה והוא לא יכול לישון, לדוגמה, או לא מעכל מספיק טוב את המזון – קשה יותר לשחרר תסמינים מנטליים. עבודה עם דיקור סיני, במקביל לשיחה והתבוננות פנימה, מקלה על התפקוד ההרמוני של החלקים השונים בגוף ועוזרת להחזיר את הגוף-נפש לאיזון.
מהצד השני, אני פוגשת אנשים רבים שמתלוננים על תסמין פיזי לגמרי, כמו כאב, תלונות גינקולוגיות, בעיות שינה, מיגרנות ועוד מגוון רחב מאוד של תסמינים. כמובן שמה שהכי מפריע להם כרגע זה הגוף, ואנחנו נטפל בחוסר האיזון של הגוף באמצעות הדיקור הסיני. אבל לפעמים, כשזה מתאים, נכון גם להסתכל איך המארג המנטלי משפיע ומושפע מהתסמינים הפיזיים: איך המחשבות והרגשות שלנו במצבים מסוימים משפיעים על ההרגשה הכללית ועל הסימפטומים?
במידה ויש עניין, אפשר לשלב עם הטיפול במחטים הסיניות גם תרגילים של הרפיה, נשימה, והתבוננות והקשבה לתחושות. באופן הזה לומדים איך אפשר בעצמנו להשפיע על הגוף; איך לעזור באמצעות כלים הלקוחים מהפסיכולוגיה הבודהיסטית, כמו מדיטציה והתבוננות, לעזור לגוף (ולנפש) לתפקד נכון יותר.
ובהרחבה... רפואה סינית ופסיכולוגיה בודהיסטית, איך הם משתלבים?
שילוב של שתי חוכמות עתיקות, שהתפתחו יחסית במקביל, יחסית קרוב מבחינה גאוגרפית ותרבותית ועם זאת שונות בגישה שלהן. אפשר לומר שרפואה סינית ובודהיזם טיבטי שואפים להגיע לאותו מקום (או למקום דומה) מכיוונים שונים.
שניהם מתעניינים בWell-being, ובאופן בו בני אדם הופכים לבריאים ומאושרים.
שניהם עוסקים גם בעבודה עם הגוף וגם בעבודה עם הנפש, אבל נקודת המוצא שלהם, והדרך בה הם מגיעים אל היעד, שונה. למרות שההשוואה הזו לא לגמרי מדויקת, אפשר להשוות קצת את הצמד הזה לרפואה ולפסיכולוגיה מערבית: אחד ניגש לבעיה יותר מהכיוון של הגוף (או רמות שונות של צ'י), והשני יותר מהנפש (או רמות שונות של תודעה).
אנסה להסביר –
רפואה סינית: הרמוניה ואיזון
הרפואה הסינית עוסקת בהרמוניה ודיסהרמוניה. המוטיבציה העיקרית שלה היא להגיע לאיזון של הגוף והנפש, הן ברמה התפקודית והן ברמה התחושתית. את החוכמה שלה היא שואבת מהתבוננות בטבע.
מבחינה מעשית, הכוח שלה הוא ביכולת למפות ולאפיין את עולם התופעות. יש לרפואה הסינית יכולת מדהימה לתאר את מה שיצא מאיזון, ולהצביע על מה אפשר לעשות כדי להחזיר את האיזון. איך? ראשית ברמת ההבנה – על ידי שינוי כלשהו באורח החיים, ובנוסף באמצעות שימוש באקופונקטורה (דיקור סיני).
עוד מאפיין חזק של הרפואה הסינית הוא כלי האבחנה העדינים שלה: באמצעות תשאול מדוקדק, התבוננות בלשון ומישוש הדופק, אפשר להגיע לתובנות שקשה להגיע אליהן בדרכים אחרות.
הבודהיזם הטיבטי – טרנספורמציה של התודעה*
הבודהיזם הטיבטי עוסק בטרנספורמציה של התודעה. הוא עוסק בשאלה מאיפה מגיע הסבל, ומה הופך יצורים חיים למאושרים. המתודות של הבודהיזם הטיבטי מלמדות איך לעבוד בצורה מיומנת עם רגשות, ובמידת הצורך – איך לשחרר אותם. ההולך בדרך הבודהיסטית שואף להבין את הטבע של עולם התופעות המנטליות שלו, ואיך פעולות של גוף, דיבור ותודעה משפיעות על עולמו הפנימי והחיצוני.
מתרגל בודהיסטי שואף להיות חופשי: חופשי מסבל, ומאמונות מוטעות לגבי עצמו ולגבי המציאות. בתהליך מדיטטיבי שהולך ומעמיק, מחלחלת ההבנה שיש כאב בעולם, שבני אדם סובלים, ושהסבל הזה לא תמיד הכרחי. ההבנה הזו שוברת לו קצת את הלב, שעם הזמן הולך ונפתח, ומשנה את האקלים הפנימי לאקלים אוהב יותר.
באקלים של חמלה ואהבה, בסביבה פנימית בה אנחנו לא חייבים להילחם בעצמנו, הגוף והנפש נפתחים. על פי הדרך הבודהיסטית, זו הדרך בה הנפש מרפאה את עצמה, הגוף העדין יכול להבריא, וסימפטומים פיזיים מתחילים להיעלם.
.
ממרומי ההימלאיה, במקום רחוק ומנותק משאר העולם, התפתחה תרבות שלמה שמעודדת למצוא את החוכמה באמצעות התבוננות בתודעה. תרבות שלמה שמצביעה על פתיחת הלב, אהבה וחמלה כדרך לבריאות. שושלות על גבי שושלות של טובי הבנים (והבנות) הקדישו את חייהם לחקר התודעה. הבודהיזם הטיבטי מתמחה במדעי האושר.
הדרך הסדורה הזו עשירה בידע תיאורטי. ישנה כמות אדירה של טקסטים, ספרים ומסלולי לימוד ארוכים. דרך הלימוד האקדמי לומדים איך מתפקדת המציאות, לומדים על ההקשרים השונים של גוף-רגש-מחשבה, ובאיזה אופן פעולות מנטליות שונות משפיעות על התודעה.
אך הבודהיזם הטיבטי אינו מסתפק בלימוד תיאורטי. תרגולים מדיטטיביים והנחיה אישית שומרים על הדרך הרוחנית ומעודדים את ההולך בה לממש את מה שלמד – ובכך להפוך בעצמו לאדם חכם יותר, שליו, פתוח ומאושר.
בודהיזם טיבטי
פסיכולוגיה בודהיסטית: ההתייחסות לסבל בעבודת גוף-נפש
שאלה מרכזית בבודהיזם – האם הסבל הכרחי?
לפני 2,500 שנה אמר הבודהא: כל אדם שנולד, באופן בלתי נמנע, יחווה צורה מסוימת של סבל במהלך חייו. הסבל יכול להיות מוחשי מאוד, כמו במחלה קשה או במוות, או עדין יותר – בצורה של חוסר סיפוק ואי-נחת; כזה שמופיע במקום העבודה, במערכות יחסים, או סתם כשאנחנו לבד עם עצמנו. על פי הפילוסופיה הבודהיסטית, כולם חווים סבל. כל היצורים החיים סובלים.
אבל העניין הוא, שכאשר אנחנו לא בתשומת לב וכאשר לא מבינים לעומק איך עובדת התודעה, אנחנו מייצרים סבל נוסף. הסבל של הסבל. סבל שאינו הכרחי. כלומר, אנחנו סובלים יותר ממה שצריך.
על פי עקרונות הפסיכולוגיה הבודהיסטית, חלק עצום מהפתרון לבעיית הסבל מצוי בתודעה עצמה. בין אם אנחנו סובלים מכאב פיזי או ממצוקה רגשית, גישה מיומנת למופעי התודעה שלנו תקטין משמעותית את הסבל שאנו חווים.
וכאן מגיע החלק המשמח בכל הסיפור – יש לנו פוטנציאל עצום להקל על הסבל שלנו (לפי העקרונות הבודהיסטים, יש לנו אפילו את הפוטנציאל להפסיק את הסבל לחלוטין). החלק העצוב הוא שפעמים רבות אנחנו פשוט לא יודעים איך, או שאנחנו מחפשים את הפתרון במקום הלא נכון – וכתוצאה מכך מייצרים יותר סבל... ואז מתאכזבים.
המפגש עם עצמנו כדרך לריפוי
הגישה הבודהיסטית מזמינה אותנו לפגוש את הסבל והמצוקה האישית שלנו במרחב פתוח ולא שיפוטי. היא מזמינה אותנו לפגוש את עצמנו. למה? גם בגלל שאנחנו מתגעגעים לעצמנו, וגם בגלל שבמפגש הזה נמצא הפתרון. שם נמצאת החוכמה, שם נמצא הכוח שלנו, החופש הפנימי והקיום ההרמוני – הרמוניה בגוף-נפש והרמוניה עם הסביבה.
המפגש עם התופעות הפנימיות שלנו יכול להיות מפחיד, וכמעט תמיד מתעתע. לשם כך אנו נעזרים בתיאוריה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית כ"מפת דרכים". היא מציינת את אבני הדרך במבנה העצום שלנו שנקרא תודעה, נפש או מחשבה. התורה הבודהיסטית היא כמו אצבע המצביעה על הירח; באמצעותה אפשר להבין טוב יותר איך דברים פועלים, איך פעולה מסוימת מייצרת תוצאה, ואיך בגלל בלבול אנחנו מייצרים כאב מיותר.
עבודה בקליניקה בשיתוף פעולה עם ארגז הכלים הבודהיסטי רותמת את הכוחות הפנימיים שלנו לטיפול במחלה או בכל מצב לא נעים בו אנחנו שרויים. היא מאפשרת לנו לעזור לעצמנו (ולאחר), ולמנוע חלק מאותו סבל "לא הכרחי" – בהווה ובעתיד.
מודל הגוף-נפש בבודהיזם הטיבטי
באופן כללי, נקודת המבט של הבודהיזם הטיבטי על הגוף-נפש קרובה מאוד לרפואה הסינית. כאמור, הם כמו שני חלקים של אותה מפה. בבודהיזם הטיבטי מכנים את המערכת של הערוצים והצ'י (האנרגיה) שזורמת דרכם בשם "הגוף העדין" – עדין יותר מהגוף הפיזי וגס יותר מהתודעה.
הגוף העדין מחבר ביניהם ומחובר מאוד לממד התחושתי של החוויה שלנו. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, בכל רגע ורגע הגוף שלנו חש. מכף רגל ועד ראש, החלקים השונים של גופנו חשים: הבוהן, בית החזה או הבטן התחתונה. ככל שלומדים להקשיב יותר, מגלים עושר אדיר של תחושות: נעימות או לא נעימות, חיות או רדומות, שקטות או ממהרות. גם חוסר תחושה הוא סוג של תחושה.
הגוף העדין מגיב כל הזמן לעולם, והוא הראשון שמעביר לחלקים הגבוהים יותר שלנו את המסר: "נעים" או "לא נעים". על בסיס המסר הזה, הרגש והמחשבה יכולים לבנות סיפור שלם. העניין הוא שלגוף יש אינטליגנציה משלו, קצב משלו ודרך פעולה משלו בעולם. מצד אחד, הגוף תמיד אומר את האמת; אך מצד שני, התחושות לא מבוססות רק על מה שקורה כאן ועכשיו, אלא גם על זיכרונות ושאריות של חוויות מהעבר. לכן המסר שמקבלים מהגוף לא תמיד מדויק ולפעמים אף מטעה. רק כאשר מייצרים קשר (באמצעות מדיטציה או דיקור, למשל) בין התודעה והגוף העדין, מתאפשרת יכולת ההפרדה בין תחושות רלוונטיות לתחושות שמקורן בזיכרון הגופני.
הסוס והרוכב
אנלוגיה ידועה בבודהיזם הטיבטי למערכת היחסים בין התודעה לגוף העדין היא הסוס והרוכב. כשהרוכב לחוץ או אינטנסיבי מדי, הוא יכול לגרום לסוס להתנהג בצורה מעט משוגעת. כשהסוס פרוע, זה יכול לגרום לרוכב להיות לא שקט.
בספרו "תודעה פתוחה, לב פתוח", מתאר צוקני רינפוצ'ה, מורה בכיר בבודהיזם הטיבטי, את מערכת היחסים הזו (בתרגום חופשי):
"סוסים מגיבים לכל דבר שנראה להם מסוכן בבריחה חסרת כיוון מוגדר. הם ירוצו לכל מקום; הם מבוהלים ומבולבלים. הרוכב צריך איכשהו לגרום לסוס להרגיש בטוח כדי להרגיע אותו... הדרך הטובה ביותר להתמודד עם סוס פרוע היא להיות אדיב וברור לגבי מה שאתה רוצה ומצפה לו. תתקשר בצורה כזו שתהיה בטוח שהסוס מבין. לך לאט. אל תמשיך לדחוף כאשר הסוס מבולבל. ברגע שהוא מבין מה אתה רוצה ממנו – תרפה. הסוס מרגיש טוב כשהוא עשה את מה שרצית בצורה נכונה. כך יש ללמד סוס."
הפעמון והענבל
באופן בסיסי, הגוף העדין הוא מעין ממשק בין התודעה ובין הגוף הפיזי. אנלוגיה מסורתית נוספת מדמה את מערכת היחסים הזו לפעמון וענבל. הענבל מייצג את הגוף העדין – קשרים של רגשות ותחושות, והפעמון מייצג את הגוף הפיזי. כאשר הענבל מכה על הפעמון, העצבים, השרירים והאיברים מגיבים אליו ויוצרים צליל.
כמובן שהגוף העדין מורכב הרבה יותר מפעמון; הוא בנוי ממערכת מסועפת של הקשרים. הגישה ברפואה הטיבטית דומה מאוד לדרך שבה הרפואה הסינית רואה את הגוף: איברים, מרידיאנים, אלמנטים ונקודות דיקור. לכל אחד מאיתנו יש "צורה" מיוחדת של פעמון ומבנה מיוחד של ענבל – ענבל דינמי שהלך והתעצב לאורך השנים. באופן אידיאלי, כשהגוף העדין באיזון, הערוצים פתוחים וניצוץ החיים זורם בחופשיות, אנחנו מרגישים קלילות, פתיחות, אומץ וחמימות.
מאמר של צוקני רינפוצ'ה - מורה בכיר בבודהיזם הטיבטי, על עבודה עם רגשות ועם הגוף העדין:
https://www.tsoknyirinpoche.org/2576/web-teaching-ii-2/
כמה מילים על מדיטציה
מדיטציה בודהיסטית היא דרך לאימון התודעה. היא אחד הכלים החזקים ביותר לחיזוק הכוח המנטלי ולהבנה עמוקה של הקשרי גוף-נפש. ישנם מחקרים רבים המקשרים בין אימון מדיטטיבי לבין רמת האושר או ה-Well-being. ניתן לחלק את האימון המדיטטיבי בבודהיזם הטיבטי לשני סוגים עיקריים: אימון בהשקטת התודעה ואימון ביצירת מרחב פנימי שקט ויודע.
באימון בהשקטת התודעה, שנקרא בסנסקריט "שאמטה", התודעה לומדת להישאר בשקט במקום אחד. כתוצאה מכך מתפתחת בתודעה איכות חדה כמו סכין, המאפשרת מאוחר יותר זיהוי מדויק יותר של מה שמופיע.
האימון מהסוג השני נקרא "ויפסנה" או "חוכמה חודרת", והוא עוסק בהגדלת המרחב הפנימי. אימון זה מאפשר לדפוסים של מחשבות ורגשות לעלות אל המודע, לבטא את עצמם בסביבה בטוחה ולנוע בצורה חופשית יותר – עם פחות התנגשויות. בזכות התהליך הזה, התודעה מתעדנת ומתרככת. אנחנו מתחילים לשים לב לטעויות עדינות בתפיסת המציאות שלנו ובדרך בה אנחנו חווים את העולם ואת עצמנו; מתחילים להבין טוב יותר את הקשר בין סיבה לתוצאה, ולוקחים אחריות על הרגשות שלנו – לומדים לזהות מה לטפח, מה לשחרר ואיך לשחרר.
[לקריאה נוספת על מדיטציה בודהיסטית >>]
עבודה עם המרחב הפנימי
מרחב פנימי, לא שיפוטי, של שקט ואהבה מאפשר לנו שוב ושוב לגלות את עצמנו מחדש. הוא זה שמאפשר, בסופו של דבר, לסימפטומים להשתחרר, לגוף לחזור לאיזון וללב – להיפתח.
כאשר כואב לנו, כאשר אנחנו בקונפליקט פנימי, בפחד, או כאשר אנחנו כועסים – הנטייה הטבעית אך הלא מודעת שלנו היא להתכווץ. בגלל שאנחנו לא מודעים לכיווץ הזה, אנחנו ממשיכים קדימה בענייני היומיום שלנו, בכלל לא יודעים שבמקום כלשהו בגופנו משהו התכווץ ונסגר.
חלק מהקונפליקטים אנחנו מעכלים, לאט או מהר – בקצב שלנו. תהליך העיכול הזה בונה אותנו, מחזק אותנו ומשנה אותנו. אבל לא תמיד כל החוויות הרגשיות מתעכלות, וכאשר משהו לא מתעכל, נשארות שאריות. שאריות אלו יכולות להופיע מאוחר יותר כמכאוב פיזי, כתפקוד לקוי של חלק בגופנו, או כשינוי עקשן במצב הרוח.
באמצעות כלי האבחנה של הרפואה הסינית, הדיקור, והעבודה עם תשומת הלב שלנו, אפשר להבין טוב יותר את המורכבות הזו – ולהשפיע עליה.
.
חלק ב - על ניסויים קליניים שנעשו על מודטים
הרצאה של מתייה ריקארד. חלק א' -על מדע האושר:
.
עוד על מדיטציה בודהיסטית
אז למה בכל זאת מדיטציה? (מכוון שתודעה מאומנת היא נכס)
נגיד שהייתה לך את האפשרות להיות החבר הכי טוב של עצמך?
החבר הכי הכי טוב - כזה שתמיד מקשיב, תמיד מקבל, תמיד אוהב. החבר הטוב הזה תמיד נימצא שם בשבילך. הוא לא מרגיש צורך לרצות אותך. הוא לא מאבד את הסבלנות בקלות. הוא מוכן לשמוע את כל מה שיש לך להגיד...
