טיפול בדיקור סיני ופסיכולוגיה בודהיסטית

דיקור סיני ופסיכולוגיה בודהיסטית הם שילוב מיוחד מאוד. שתי תורות "שכנות", המגיעות מהמזרח. יש להן הרבה מהמשותף: שתיהן תופסת את הגוף והנפש כבילתי נפרדים, שתיהן מאפיינות את השפעת של הגוף על הנפש ולהפך. אבל, בגדול אפשר להגיד שהדיקור הסיני, עובד יותר דרך הגוף, והבודהיזם, יותר דרך התודעה.

בחוויה שלי הם ממש משלימות אחת את השנייה.

אתן כמה דוגמאות:

יוצא לי לפגוש הרבה אנשים שבאים לטיפול מכוון שהם מרגישים אי שקט, חרדה כלשהי, מחשבות טורדניות, דיכאון, טראומה או תלונה על רקע רגשי כלשהו. עבודה עם שיחה, התבוננות במחשבות והרגשות יכולה מאוד לעזור, אבל הרבה פעמים זה לא מספיק. מכוון שחלק ניכר מה"בעיה" נמצא בכלל בגוף. חווית החיים, והתחושות הבסיסיות שלנו, מגיעות מהגוף. כשלגוף קשה, והוא לא יכול לישון לדוגמה, או לא מעכל מספיק טוב את המזון קשה יותר לשחרר תסמינים מנטליים. עבודה עם דיקור סיני, במקביל לשיחה והתבוננות פנימה, מקלה על התפקוד ההרמוני של החלקים השונים בגוף, ועוזרת להחזיר את הגוף-נפש לאיזון.

     מהצד השני, אני פוגשת אנשים רבים שמתלוננים על תסמין פיזי לגמרי, כמו כאב, תלונות גניקולוגיות, בעיות שינה, מגרנות ועוד מגוון רחב מאוד של תסמינים. כמובן שמה שהכי מפריע להם כרגע זה הגוף, ואנחנו נטפל בחוסר האיזון של הגוף באמצעות הדיקור הסיני, כמובן. אבל לפעמיים כשזה מתאים, נכון גם להסתכל איך המארג המנטלי משפיע ומושפע מהתסמינים הפיזיים? על איך המחשבות והרגשות שלנו, במצבים מסוימים משפיעים על ההרגשה הכללית? ועל הסימפטומים? במידה ויש עניין, אפשר לשלב עם הטיפול במחטים הסיניות גם תרגילים של הרפיה, נשימה, והתבוננות והקשבה לתחושות. באופן הזה לומדים איך אפשר בעצמינו להשפיע על הגוף. איך לעזור באמצעות כלים הלקוחים מהפסיכולוגיה הבודהיסטית כמו מדיטציה והתבוננות לעזור לגוף (ולנפש), לתפקד נכון יותר.

ובהרחבה...  רפואה סינית ופסיכולוגיה בודהיסטית, איך הם משתלבים?

שילוב של שתי חוכמות עתיקות, שהתפתחו יחסית במקביל, יחסית קרוב מבחינה גאוגרפית ותרבותית ועם זאת שונות בגישה שלהם. אפשר לומר שרפואה סינית, ובודהיזם טיבטי שואפים להגיע לאותו מקום (או למקום דומה) מכיוונים שונים. שניהם מתעניינים ב well being, ובאופן בו בני אדם הופכים לבריאים ומאושרים. שניהם עוסקים גם בעבודה עם הגוף, וגם בעבודה עם הנפש אבל נקודת המוצא שלהם, והדרך בה הם מגיעים אל היעד, שונה. למרות שההשוואה הזו לא לגמרי מדויקת, אפשר להשוות קצת את הצמד הזה לרפואה ולפסיכולוגיה מערבית. אחד ניגש לבעיה יותר מהכיוון של הגוף (או - רמות שונות של צ'י), והשני יותר מהנפש (או - רמות שונות של תודעה). אנסה להסביר -

הרפואה הסינית עוסקת בהרמוניה ודיסהרמוניה. המוטיבציה העיקרית שלה היא להגיע לאיזון של הגוף והנפש, הן ברמה התפקודית והן ברמה התחושתית. את החוכמה שלה היא שואבת מהתבוננות בטבע. מבחינה מעשית, הכוח שלה הוא ביכולת למפות ולאפיין את עולם התופעות. יש לרפואה הסינית יכולת מדהימה לתאר את מה שיצא מאיזון, ולהצביע על מה אפשר לעשות כדי להחזיר את האיזון. איך? ראשית ברמת ההבנה - על ידי שינוי כלשהו באורך החיים. ובנוסף באמצעות שימוש באקופונקטורה (דיקור סיני) וצמחי מרפא. עוד מאפיין חזק של הרפואה הסינית הוא כלי האבחנה העדינים שלה: באמצעות התשאול המדוקדק, התבוננות בלשון ומישוש הדופק אפשר להגיע לתובנות שקשה להגיע אליהם בדרכים אחרות.

הבודהיזם הטיבטי* עוסק בטרנספורמציה של התודעה. הוא עוסק בשאלה מאיפה מגיע הסבל, ומה הופך יצורים חיים למאושרים. המתודות של הבודהיזם הטיבטי מלמדות איך לעבוד בצורה מיומנת עם רגשות, ובמידת הצורך, איך לשחרר אותן. ההולך בדרך הבודהיסטית שואף להבין את הטבע של עולם התופעות המנטאליות שלו, ואיך פעולות של גוף דיבור ותודעה משפיעות על עולמו הפנימי והחיצוני.  מתרגל בודהיסטי שואף להיות חופשי. חופשי מסבל, מאמונות מוטעות לגבי עצמו ולגבי המציאות. בתהליך מדיטטיבי שהולך ומעמיק, מחלחלת ההבנה שיש כאב בעולם, שבני אדם סובלים, ושהסבל הזה לא תמיד הכרחי. 

ההבנה הזו שוברת לו קצת את הלב, שעם הזמן הולך ונפתח. משנה את האקלים הפנימי לאקלים אוהב יותר. באקלים של חמלה ואהבה, בסביבה פנימית בה אנחנו לא חייבים להילחם בעצמינו, הגוף והנפש נפתחים. על פי הדרך הבודהיסטית, זו הדרך בה הנפש מרפאה את עצמה, הגוף העדין יכול להבריא, וסימפטומים פיזיים מתחילים להעלם.

 

* הבודהיזם הטיבטי הוא צורה אחת מיני רבות לתרגל בודהיזם. השתמשתי בו משום שזו הדרך בה אני לומדת ומתרגלת, ואותה אני מכירה. 

 

.

 

ממרומיי ההימליה, במקום רחוק ומנותק משאר העולם התפתחה תרבות שלמה שמעודדת למצא את החוכמה באמצעות התבוננות בתודעה. תרבות שלמה שמצביעה על פתיחת הלב, אהבה וחמלה כדרך לבריאות. שושלות על גבי שושלות של טובי הבנים (והבנות) הקדישו את חייהם לחקר התודעה. הבודהיזם הטיבטי מתמחה במדעי האושר.

 

הדרך הסדורה הזו עשירה בידע תאורתי. ישנה כמות אדירה של טקסטים, ספרים, ומסלולי לימוד ארוכים. דרך הלימוד האקדמי לומדים איך מתפקדת המציאות, לומדים על ההקשרים השונים של גוף-רגש-מחשבה, ובאיזה אופן פעולות מנטאליות שונות משפיעות על התודעה.

אך הבודהיזם הטיבטי אינו מסתפק בלימוד תאורתי. תרגולים מדיטטיבים והנחיה אישית שומרת על הדרך הרוחנית ומעודדת את ההולך בה לממש את מה שלמד - ובכך להפוך בעצמו לאדם חכם יותר, שליו, פתוח ומאושר.

בודהיזם טיבטי​

 

קדימון לסרט: כשציפור הברזל תעוף, על התפשטות הבודהיזם הטיבטי במערב.

 

פסיכולוגיה בודהיסטית

ההתיחסות לסבל בעבודת גוף - נפש בודהיסטית

שאלה מרכזית בבודהיזם - האם הסבל הכרחי?

לפני 2500 שנה, אמר הבודהא:  כל אדם שנולד, באופן בלתי נמנע, יחווה צורה מסוימת של סבל במהלך חיו. הסבל יכול להיות מוחשי מאוד, כמו במחלה קשה או במות. או עדין יותר, בצורה של חוסר סיפוק ואי נחת. כזה שמופיע במקום העבודה, במערכות יחסים, או סתם, כשאחנו לבד עם עצמינו.

על פי הפלוסופיה הבודהיסטית, כולם חווים סבל.

כל היצורים החיים סובלים.

 

אבל, העניין הוא, שכשאנחנו לא בתשומת לב וכאשר לא מבינים לעומק איך עובדת התודעה, אנחנו מייצרים סבל נוסף. הסבל של הסבל. סבל שאינו הכרחי. כלומר, אנחנו סובלים יותר ממה שצריך.

על פי עקרונות הפסיכולוגיה הבודהיסטית חלק עצום מהפתרון לבעיית הסבל מצוי בתודעה עצמה. בין אם אנחנו סובלים מכאב פיזי או ממצוקה רגשית, גישה מיומנת למופעי התודעה שלנו תקטין משמעותית את הסבל שאנו חווים.

וכאן מגיע החלק המשמח בכל הסיפור - יש לנו פוטנציאל עצום להקל על הסבל שלנו (לפי העקרונות הבודהיסטים, יש לנו אפילו את הפוטנציאל להפסיק את הסבל לחלוטין). החלק העצוב - פעמים רבות אנחנו לא יודעים איך.

ופעמים רבות אנחנו מחפשים את הפתרון במקום הלא נכון - וכתוצאה מכך מיצרים יותר סבל....ואז מתאכזבים.

 

הגישה הבודהיסטית מזמינה אותנו לפגוש את הסבל והמצוקה האישית שלנו, במרחב פתוח ולא שיפוטי. היא מזמינה אותנו לפגוש את עצמינו. למה? גם בגלל שאנחנו מתגעגעים אלינו, וגם בגלל שמפגש הזה נמצא הפתרון. שם נמצאת החוכמה. שם נמצא הכוח שלנו, החופש הפנימי, והקיום ההרמוני. הרמוניה בגוף-נפש, והרמוניה עם הסביבה.

 

המפגש עם התופעות הפנימיות שלנו יכול להיות מפחיד, וכמעט תמיד מתעתע. לשם כך אנו נעזרים בתאוריה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית.  התאוריה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית משמשת לנו מפת דרכים. היא מציינת את אבני הדרך במבנה העצום שלנו שנקרא תודעה, או נפש, או רגש או מחשבה. התורה הבודהיסטית היא כמו אצבע שמצביע על הירח. באמצעותה אפשר להבין טוב יותר איך דברים פועלים. איך פעולה מסוימת מייצרת תוצאה מאוחרת יותר ואיך בגלל בלבול אנחנו מייצרים כאב מיותר.

 

עבודה בקליניקה בשיתוף פעולה עם ארגז הכלים הבודהיסטי רותמת את הכוחות הפנימיים שלנו לטיפול במחלה או בכל מצב לא נעים בו אנחנו שרויים. 

היא מאפשרת לנו לעזור לעצמנו (ולאחר),

ולמנוע חלק מאותו סבל "לא הכרחי"  - בהווה... ובעתיד.

מודל הגוף - נפש 

בבודהיזם הטיבטי

באופן כללי נקודת המבט של הבודהיזם הטיבטי על הגוף-נפש קרובה מאוד לרפואה הסינית. כאמור, הם כמו שני החלקים של אותה מפה. 

בבודהיזם הטיבטי מכנים את החלק הזה של הערוצים והצ'י ושזורם דרכם "הגוף העדין" - עדין יותר מהגוף הפיזי וגס יותר מהתודעה. הגוף העדין מחבר בינהם ומאוד מחובר למימד התחושתי של החוויה שלנו. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, בכל רגע ורגע הגוף שלנו חש. מכף רגל ועד ראש, החלקים השונים של גופינו חשים. אנחנו יכולים לחוש את הבוהן, את התחושה בבית החזה או בבטן התחתונה. ככול שלומדים להקשיב יותר מגלים עושר אדיר של תחושות: נעימות או לא נעימות, חיות או רדומות, שקטות או ממהרות. גם חוסר תחושה היא סוג של תחושה.  

 

הגוף העדין מגיב כל הזמן אל העולם, והוא הראשון שמעביר לחלקים הגבוהים יותר שלנו את המסר: "נעים" או "לא נעים". על בסיס המסר הזה הרגש והמחשבה יכולים לבנות סיפור שלם. העיניין הוא, שלגוף יש את האינטיליגנציה משלו, את הקצב שלו, ואת דרך הפעולה שלו בעולם. מצד אחד, הגוף תמיד אומראת האמת. אך מהצד השני, התחושות לא מבוססות רק על מה שקורה כאן ועכשיו, אלא גם על זיכרונות, ושאריות של חוויות מהעבר. לכן המסר שמקבלים מהגוף: נעים לי או לא נעים לי, לא תמיד מדוייק ולפעמים אף מטעה. רק כאשר מייצרים קשר (באמצעות מדיטציה למשל, או דיקור) בין התודעה והגוף העדין, מתאפשרת יכולת ההפרדה בין תחושות רלוונטיות לתחושות לא רלוונטיות, שמקורם מהזיכרון הגופני.

 

אנלוגיה ידועה בבודהיזם הטיבטי למערכת היחסים בין התודעה לגוף העדין היא הסוס והרוכב. כשהרוכב יותר מידי לחוץ או יותר מידי אינטנסיבי, הוא יכול לגרום לסוס להתנהג בצורה מעט משוגעת.  כשהסוס פרוע, זה יכול לגרום לרוכב להיות לא שקט. בספר תודעה פתוחה לב פתוח מתאר צוקני רינפוצ'ה, מורה בכיר בבודהיזם הטיבטי את מערכת היחסים בין סוס לרוכב (תרגום חופשי מאנגלית): "סוסים מגיבים לכל דבר שנראה להם מסוכן בבריחה חסרת כיוון מוגדר. הם ירוצו לכל מקום. הם מבוהלים ומבולבלים. כך שהרוכב צריך איכשהו לגרום לסוס להרגיש בטוח כדי להרגיע אותו."

 

..."הדרך הטובה ביותר להתמודד עם סוס פרוע, היא להיות אדיב וברור על מה שאתה רוצה ומה אתה מצפה. תתקשר בצורה כזו שתהיה בטוח שהסוס מבין. לך לאט. אל תמשיך לדחוף כאשר הסוס מבולבל.ברגע שהם מבינים מה אתה רוצה מהם, תרפה. הסוס מרגיש טוב כשהוא עשה את מה שרצית בצורה נכונה. כך יש ללמד סוס"

 

באופן בסיסי הגוף העדין הוא מאין ממשק בין התודעה ובין הגוף הפיזי, אמצעי דרכו הגוף הגס והתודעה פועלים זה על זה. אנלוגיה מסורתית בבודהיזם הטיבטי מדמה את מערכת היחסים הזו למערכת היחסים שבין פעמון וענבל. חתיכת הברזל הקטנה מכה אל מול הפעמון. הענבל מייצג את הגוף העדין – קשרים של רגשות ותחושות, והפעמון מייצג את הגוף הפיזי. כאשר הענבל מכה על הפעמון, העצבים, השרירים, והאיברים מגיבים אליו, ויוצרים צליל.

כמובן שהגוף העדין מורכב הרבה יותר מפעמון, הוא בנוי ממערכת מסועפת של הקשרים. הגישה ברפואה הטיבטית מאוד דומה לדרך שבה הרפואה הסינית רואה את הגוף העדין: איברים, מרידיאנים, אלמנטים, נקודות דיקור.  לכל אחד מאתנו יש "צורה" מיוחדת של פעמון, ומבנה מיוחד של ענבל. ענבל דינמי שהלך והתעצב לאורך השנים. באופן אידאלי, הגוף העדין באיזון, הערוצים פתוחים, והכוח חיים – ניצוץ החיים זורם בחופשיות. במצב כזה אנחנו מרגישים סוג מסוים של קלילות, פתיחות אומץ, וחמימות.

 

 

מאמר של צוקני רינפוצ'ה - מורה בכיר בבודהיזם הטיבטי, על עבודה עם רגשות ועם הגוף העדין:

https://www.tsoknyirinpoche.org/2576/web-teaching-ii-2/

 

כמה מילים על

מדיטציה 

 

מדיטציה בודהיסטית היא דרך לאימון התודעה.  היא אחת הכלים החזקים ביותר לחיזוק הכוח המנטאלי, ולהבנה עמוקה של הקשרי גוף נפש. ישנם מחקרים רבים המקשרים בין אימון מדיטטבי לבין רמת האושר, או הwell-being. ניתן לחלק את האימון המדדטיבי בבודהיזם הטיבטי לשני סוגים עיקריים: אימון בהשקטת התודעה ואימון ביצרת מרחב פנימי שקט ויודע. 

 

באימון בהשקטת התודעה, שנקרא בסנסקריט "שאמטה", התודעה לומדת להישאר בשקט במקום אחד. כתוצאה מכך מתפתחת בתודעה איכות חדה כמו סכין, המאפשרת מאוחר יותר לזהות מדויק יותר את מה שמופיע. האימון מהסוג השני נקרא "ויפסנה" או "חוכמה חודרת" והוא עוסק בהגדלת המרחב הפנימי. אימון זה, מאפשר לדפוסים של מחשבות ורגשות לעלות אל המודע, לבטא את עצמם בסביבה בטוחה, ולנוע בצורה חופשית יותר - עם פחות התנגשויות. בזכות התהליך הזה, התודעה מתעדנת, ומתרככת. אנחנו מתחילים לשים לב לטעויות עדינות בתפיסת המציאות שלנו ובדרך בה אנחנו חווים את העולם ואת עצמינו. אנחנו מתחילים להבין טוב יותר קשר בין סיבה לתוצאה. אנחנו מתחילים לקחת אחריות על הרגשות שלנו, לומדים לזהות מה לטפח ומה לשחרר וגם לומדים איך לשחרר.

לקריאה נוספת על מדיטציה בודהיסטית

 

  

עבודה עם

המרחב הפנימי

 

מרחב פנימי, לא שיפוטי, של שקט ואהבה מאפשר לנו שוב ושוב לגלות את עצמינו מחדש. הוא זה שמאפשר בסופו של דבר לסימפטומים להשתחרר, לגוף לחזור לאיזון וללב - להיפתח. כאשר כואב לנו, כאשר אנחנו בקונפליקט פנימי, בפחד, או כאשר אנחנו כועסים - הנטייה הטבעית אך הלא מודעת שלנו היא להתכווץ. בגלל שאנחנו לא מודעים אל הכיווץ הזה, אנחנו ממשיכים קדימה בענייני היומיום שלנו, בכלל לא יודעים שבמקום כלשהו בגופינו משהו התכווץ ונסגר. חלק מהקונפליקטים אנחנו מעכלים, לאט או מהר - בקצב שלנו. תהליך העיכול הזה בונה אותנו, מחזק אותנו, ומשנה אותנו. אבל לא תמיד כל החוויות הרגשיות מתעכלות, וכאשר משהו לא מתעכל, נשארות שאריות. שאריות שמאוחר יותר יכולות להופיע כמכאוב פיזי, תפקוד לקוי של חלק בגופינו, או כשינוי עקשן במצב הרוח.

בכלי האבחנה של הרפואה הסינית, הדיקור, והעבודה עם תשומת הלב שלנו, אפשר להבין טוב יותר את המורכבות הזו, ולהשפיע עליה.

 
 

.

חלק ב - על ניסויים קליניים שנעשו על מודטים

הרצאה של מתייה ריקארד. חלק א' -על מדע האושר:

.

עוד על מדיטציה בודהיסטית

אז למה בכל זאת מדיטציה? (מכוון שתודעה מאומנת היא נכס)

נגיד שהייתה לך את האפשרות להיות החבר הכי טוב של עצמך?

החבר הכי הכי טוב - כזה שתמיד מקשיב, תמיד מקבל, תמיד אוהב. החבר הטוב הזה תמיד נימצא שם בשבילך. הוא לא מרגיש צורך לרצות אותך. הוא לא מאבד את הסבלנות בקלות. הוא מוכן לשמוע את כל מה שיש לך להגיד...

דיקור סיני ופסיכולוגי בודהיסטית
שליחת הודעה לטלי בר - רפואה סינית גוף-נפש

052-4895569

 כל הזכויות שמורות © - טלי בר | רפואה סינית גוף-נפש

"Commit random acts of kindness"