מדיטציה בודהיסטית - איך ולמה זה יכול לעזור לי?
נגיד שהייתה לך את האפשרות להיות החבר הכי טוב של עצמך?
החבר הכי הכי טוב - כזה שתמיד מקשיב, תמיד מקבל, תמיד אוהב. החבר הטוב הזה תמיד נימצא שם בשבילך. הוא לא מרגיש צורך לרצות אותך. הוא לא מאבד את הסבלנות בקלות. הוא מוכן לשמוע את כל מה שיש לך להגיד...
בגלל שאתה יודע שהוא לא יעשה את כל מה שאתה מבקש - אז אתה לא מפחד שאם תספר הוא יאלץ אותך לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות. אתה מרגיש בנוח לספר לו הכל.
החבר הזה אוהב אותך ללא תנאי, ואתה יודע את זה.
בגלל זה אתה בוטח בו. אין כאן טעות - הוא באמת באמת מעוניין בטובתך, לכן, במידת הצורך, הוא לא יחשוש לעצור אותך או להגיד לך שאתה טועה.
לא מדובר פה על חבר שהוא רק פתוח ואוהב. הוא גם חבר חכם. לא חכם כזה שיש לו המון ידע. חכם שיודע מה קורה כרגע. כאן ועכשיו. בזכות הנוכחות השקטה שלו הוא שם לב לפרטים. מבין דברים יותר לעומק. יותר לרוחב. אם אתם חברים כבר הרבה זמן, אז הוא גם מכיר אותך די טוב. יודע איפה הנקודות הכאובות שלך. מכיר את החלקים הרגישים והעדינים - שאתה מנסה לפעמים להגן עליהם. החלקים שפעם ניסית להסתיר מעצמך והגבילו את החופש שלך.
הוא נוכח, ער לניואנסים הקטנים של איך שאתה מרגיש. אתה כבר יכול לסמוך עליו. הוא יגן עליך - כי ברגישות שלו הוא יודע על מה צריך להגן, אבל לא יתן לך ללכת שולל אחרי הסיפורים שאתה מספר לעצמך. כשיש לך כזה חבר טוב, אתה צריך פחות למצוא דרכים אחרות להגן על עצמך.
בזכות החוכמה והחמלה שלו, אתה מרגיש יותר בטוח. אתה יכול להיות יותר נוכח.
החבר הטוב הזה לא נבהל. הוא מאומן כבר להישאר פתוח גם כאשר הדברים כואבים. הוא לא עוזב אותך.
במיוחד כשעולה כאב, הוא לא עוזב אותך. לא מפנה לך עורף ולא כועס. זהו חבר טוב באמת.
אחת הדרכים שאני מכירה להתיידד עם עצמך היא דרך תרגול המדיטציה (אבל לא רק).
אז למה בכל זאת מדיטציה?
(מכוון שתודעה מאומנת היא נכס)
בכדי שהתודעה תהיה חבר נאמן, רצוי שהיא תהיה מאומנת, שיהיה ניתן לעבוד איתה, שהתגובות שלנו לעצמינו תהינה מיומנות.
במצב ה"רגיל", הנפוץ, התודעה היא כמו סוס פרוע שדוהר לכל הכיוונים ללא שליטה.
במדיטציה מתאמנים בלהאט, ובלשים לב, באופן סקרן אבל לא שיפוטי לכל מה שמתרחש: לתוכן המחשבות, לרגשות, ולתחושות.
כאשר מאיטים, מתאפשר לרבדים עמוקים יותר של החוויה לעלות אל פני השטח ולהראות את עצמם. אנחנו מתחלים לשים לב לתוכן המחשבות, וגם לאופן בו הם פועלות.
להכיר בכך שיש עוד מימדים מעבר ל"רכבת המחשבות", ושלא כל מחשבה מספרת את כל האמת.
נקודת המבט לגבי חוויות המציאות, מתרחבת למימדים עמוקים ומגוונים יותר, ואנו מתחילים לשים לב לרווח שבין מה שמתרחש לבין מה שחשבנו על מה שמתרחש. כמו כן מתחילים לשים לב לתחושות ולרגשות שמתלוות למחשבות, ואם הזמן מופיעים גם חיבורים והקשרים בין מה שמתחולל כרגע בתודעה לבין חוויות, תחושות, ורגשות מהעבר.
אז מרכיב חשוב ראשון באימון מדידטיבי הוא לשבת בשקט, להרגע ולהרפות, ועל ידי כך המחשבות מאיטות מעצמם, ותשומת הלב הסקרנית שלנו מופנת פנימה, מוכנה לפגוש, ולהכיר במה שמופיע.
מרכיב אימון נוסף קשור לשהייה במרחב הזמן של כאן ועכשיו. בדרך כלל התודעה רגילה לתכנן את העתיד או לחשוב על העבר. באימון מדיטטיבי מתאמנים יותר בלהיות (being), ופחות בלעשות (doing).
תוך כדי התהליך מתחזקת מתחדדת איכות שקיימת בכל מקרה בתודעה:
תשומת לב - או "נוכחות", "מיינדפולנס". זהו אותו מרכיב תודעתי שנוכח ברגע זה, והתפקיד שלו הוא לזהות את מה שמופיע.
אבל... עזבו מדיטציה..
המילה מדיטציה נשמעת כמו משהו גדול ומסובך
לפגוש את עצמי לא צריך להיות פרויקט. לפגוש את עצמי יכול להיות דבר פשוט. טבעי. נינוח. משמח.
חוץ מהעובדה שמשתלם לי ולי להיפגש - הרי כל חווית המציאות נחוות דרך הפילטרים של התודעה, הנכונות לפגוש את עצמי היא תנועה של אהבה - אהבה ללא תנאי.
אבל, לצערי, התנועה האוטומטית היא בכיוון ההפוך. הכיוון של לא לדעת. לא לפגוש. זוהי לא תנועה של אהבה. זוהי תנועה השייכת לרגשות ממשפחת הניכור.
כדי לפגוש את עצמי, אני לא חייבת לשבת בתנוחה המסורתית של המדיטציה. כל אחד יכול לפגוש את עצמו בשקט, על כוס קפה, בהליכה שקטה, או סתם, ברגע נעים ורגוע במרפסת.
מה שחשוב הוא התכווננות: כדי לפגוש את עצמי עלי להאט, ולהתעניין (בלב אוהב, בכנות, ואם אפשר - בלי שיפוטיות). כל מה שצריך זה להאט ולכוון את הקשב שלי פנימה, אל התחושות בגוף, אל הרגשות, ואל כל מה שנוכח כרגע בתודעה שלי.
כשעוצרים לרגע ופוגשים את מה שיש, זוהי כבר פעולה של אהבה פנימה. כבר משהו מבפנים נרגע (כי מקשיבים לו), משהו מתרכך (כי אוהבים אותו), ומשהו מקבל ביטחון (כי באותו הרגע הפסקנו לברוח).
לפגוש את עצמי זה יכול להיות הדבר הכי פשוט בעולם, ובכל זאת מירב האנשים, איכשהו, לא באמת עושים את זה. למה בעצם?
- כי הם חושבים שהם לא יודעים איך לעשות את זה
- כי אף אחד לא לימד אותם שזה חשוב
- כי הם לא מבינים עד כמה זה חשוב, ולכן הם לא מתעדפים את זה מספיק גבוהה ("אין לי זמן"...)
- כי הם מתעצלים
וגם מסיבות פסיכולוגיות שונות:
- כי באופן לא מודע הם לא בטוחים שהם יכולים להתמודד עם מה שמופיע
- כי קשה להם לפגוש את עצמם בסביבה אוהבת
- וכי קשה להם להישאר עם מה שמופיע
אז למה אנחנו לא פשוט עושים את זה?
על פי התורה הבודהיסטית, יותר קל לנו לפגוש את עצמנו ולזהות את מה שמופיע כאשר התודעה מאומנת, גמישה ויציבה. ובזה אפשר להתאמן בקלות בתרגול פורמלי של מדיטציה.
בפן הטיפולי, לעיתים יכול להיות יתרון בעבודה משותפת, בשניים. אז יש שניים שמקשיבים, יותר קל להרפות, ויותר קל לזהות ביחד מה מופיע ואיך לעבוד עם זה.
וידאו נהדר של צוקני רינפוצ'ה על מדיטציה
-
אספקט נוסף של המדיטציה היא משמעת. משמעת מובילה לפתיחות.
-
משמעת היא משהו דורשני, אתה נדרש למשמעת חריפה: משמעת להיות, לשבת ולתרגל, לשתף בתרגול את הקונספציות, את תת המודע, את הרגשות, את ענייני היום יום, ואת כלל האספקטים של החיים.
-
אימון במשמעת שכזו מתחילה לאט לאט לפתוח את הדלת לשער ענק. שער עץ כבד שנסגר בחוזקה. כדי לפתוח את השער הזה, צריך קודם כל לתפוס בידית, ואז לדחוף חזק, לדחוף עוד ועוד, עד שלבסוף מתחלים לשמוע התחלה של שער נפתח.
-
כחלק מהמדיטציה, אנחנו משתמשים בתודעה החוקרת שלנו, הסקרנית. ידע אינו עוד אלמנט זר, אלא אלמנט שמעצים את הסקרנות. אותה סקרנות, על פי המסורת הבודהיסטית היא הבסיס למה שנקרא התמסרות (Devotion), או אמון. הסקרנות היא כוח משיכה מאוד חזק. פתאום גילנו משהו, ואנחנו רוצים עוד ממנו.
-
במדיטציה אנחנו פוגשים את הנירוזות פנים אל פנים. אותם החלקים בנו שאנחנו מעדיפים להסתיר מעצמנו, הרגשות והמחשבות שהינו מעדיפים לא לחשוב עליהם, הרגעים שהיינו מעדיפים שייעלמו מהר, שיתחלפו ברגע נעים אחר. המדיטציה חושפת בפנינו את כל הטריקים הקטנים הללו שאנחנו מפעילים על עצמינו.
-
במדיטציה מתיחסים לשני אספקטים: לעצמנו, ולעולם שלנו. דרך תרגול המדיטציה, אנחנו מסוגלים לסנכרן את "העולם" אם "עצמנו". העבודה עם שני המרכיבים האלא, בסופו של דבר, יוצרים איזשהו "ניצוץ", הניצוץ הזה הוא הזרע של החמלה.
-
כאשר מתחילים לתרגל מדיטציה, יתכן שנגלה שאנחנו לא אוהבים את עצמנו כל כך, אולי אפילו שונאים. שונאים את עצמנו, ושונאים את העולם שלנו. אבל תוך כדי אימוני המדיטציה, כשמתחילים להתיחס אל עצמנו ואל העולם שלנו סימולטנית, באופן מעמיק ויסודי, מתחילה להתפתח איזו סוג של חמימות. לאט לאט מוצאים שעולם התופעות הוא משהו שניתן לעבוד איתו אחרי הכל. ואם כך, גם האישיות המורכבת שלנו, היא משהו שניתן לעבוד איתו.
-
כך שעכשיו תרגול המדיטציה עובד עם שלושת מרכיבים: עם עצמינו, עם עולם התופעות, ואם החום שמתפתח.
-
מדיטציה היא הדרך היחידה לפתח את הביטחון הבסיסי הזה בעצמנו. מעבר לכך, היא הדרך לפיתוח פתיחות והפוטנציאל להארה.
שוב - ממליצה מאוד לקרוא את המאמר בעצמו:
http://www.lionsroar.com/the-view-why-we-meditate-your-guide-to-buddhist-meditationjuly-2014/
ואם רוצים להעמיק עוד... סיכום קצר מתוך המאמר של צ'וגיאם טרונגפה
למה אנחנו מודטים?
אני רוצה להביא פה תמצות של מאמר שכתב אחד המורים המבריקים שהגיעו מטיבט כדי ללמד במערב. כשקראתי את המאמר נוכחתי לראות שוב, עד כמה הוא מסביר הרבה יותר טוב ממני.
התרגשתי לקרוא את הדברים שכתב, את האבחנות העדינות והמדויקות שלו, ושמחתי מאוד לסכם אותו. חולקת את הסיכום כאן אתכם:
צ'וגיאם טרונגפה, היה המאסטר הטיבטי הראשון שלימד באנגלית, ובדרכו המיוחדת הצליח להנגיש את החוכמה העתיקה של הבודהה דהרמה למערב. הוא ברח ברגל מטיבט, לאחר כמה זמן הגיע ב1963 לסקוטלנד, שם למד אנגלית וגם לימד כמה שנים, ואז ב1970 עבר לארצות הברית. ב1987, נפטר בגיל 48. חייו היו פוריים מאוד, וגם שנויים במחלוקת.
לקריאה נוספת על טרונגפה מויקיפדיה
כמובן שמומלץ לקרוא את המאמר בעצמו באנגלית (כפי שמופיע במגזין lions roar), להנות מהדברים בהרחבה ומהניואנסים הקטנים:
Why We Meditate - BY CHÖGYAM TRUNGPA RINPOCHE
עיקרי הדברים (בתרגום חופשי ביותר):
-
מטרת התרגול המדיטטיבי אינה להיות "אדם טוב יותר" אלא, מטרת התרגול היא להתחבר לחלק הער (או מואר, אם תרצו), החלק הער שכבר נמצא בתוכנו.
-
על מנת שזה יקרה יש צורך באמון ובפתיחות (פירוט בהמשך).
-
האמון שאנחנו מדברים עליו הוא אמון בעצמי. אמון זה הוא האמון הבסיסי, אמון שצריך לחשוף, ולא לייצר מחדש.
-
לעיתים נראה לנו שאם נבטח במשהו או במישהו חיצוני, זה יקנה לנו ביטחון. אך למעשה, כאשר אנחנו מחצינים את הביטחון הבסיסי ומאבדים תוך כדי קשר עם עצמינו, המשמעות האמתית של ביטחון נאבדת.
-
כאשר בוטחים רק במשהו חיצוני, מיצרים אקלים פנימי של עוני. אנחנו מתעלמים מהערך של עצמינו. על פי הבודהיזם, העזרה, בסופו של דבר, באה מבפנים.
-
הרעיון במדיטציה, היא לחשוף את הנוירוזות הסמויות שלנו ואת השפיות הבסיסית שלנו, באותו הזמן.
-
מדיטציה היא פעולה אינטנסיביות וקלילה; אינטנסיביות מכוון שתרגול יום יומי של מדיטציה דורש הרבה מאמץ ומחויבות. קלילות מכוון שבמדיטציה אין מה לעשות, אין מה להשיג, יש תחושה של חופש.
-
על פי הבודהה-דהרמה המדיטציה נסמכת על פשטות (simplicity). זו נקודת ההתחלה.