מדיטציה בודהיסטית - איך ולמה זה יכול לעזור לי?
נגיד שהייתה לך האפשרות להיות החבר הכי טוב של עצמך? החבר הכי-הכי טוב – כזה שתמיד מקשיב, תמיד מקבל, תמיד אוהב. החבר הטוב הזה תמיד נמצא שם בשבילך. הוא לא מרגיש צורך לרצות אותך. הוא לא מאבד את הסבלנות בקלות. הוא מוכן לשמוע את כל מה שיש לך להגיד...
בגלל שאתה יודע שהוא לא יעשה את כל מה שאתה מבקש – אתה לא מפחד שאם תספר, הוא יאלץ אותך לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות. אתה מרגיש בנוח לספר לו הכול. החבר הזה אוהב אותך ללא תנאי, ואתה יודע את זה.
בגלל זה אתה בוטח בו. אין כאן טעות – הוא באמת-באמת מעוניין בטובתך, לכן במידת הצורך, הוא לא יחשוש לעצור אותך או להגיד לך שאתה טועה.
לא מדובר פה על חבר שהוא רק פתוח ואוהב. הוא גם חבר חכם. לא חכם כזה שיש לו המון ידע, אלא חכם שיודע מה קורה כרגע – כאן ועכשיו. בזכות הנוכחות השקטה שלו הוא שם לב לפרטים, מבין דברים יותר לעומק ויותר לרוחב. אם אתם חברים כבר הרבה זמן, הוא גם מכיר אותך די טוב: יודע איפה הנקודות הכאובות שלך, מכיר את החלקים הרגישים והעדינים שאתה מנסה לפעמים להגן עליהם – החלקים שפעם ניסית להסתיר מעצמך והגבילו את החופש שלך.
הוא נוכח, ער לניואנסים הקטנים של איך שאתה מרגיש. אתה כבר יכול לסמוך עליו. הוא יגן עליך – כי ברגישות שלו הוא יודע על מה צריך להגן, אבל הוא לא ייתן לך ללכת שולל אחרי הסיפורים שאתה מספר לעצמך. כשיש לך כזה חבר טוב, אתה צריך פחות למצוא דרכים אחרות להגן על עצמך. בזכות החוכמה והחמלה שלו, אתה מרגיש בטוח יותר ויכול להיות נוכח יותר.
החבר הטוב הזה לא נבהל. הוא מאומן כבר להישאר פתוח גם כאשר הדברים כואבים. הוא לא עוזב אותך. במיוחד כשעולה כאב – הוא לא עוזב אותך, לא מפנה לך עורף ולא כועס. זהו חבר טוב באמת.
אחת הדרכים שאני מכירה להתיידד עם עצמך היא דרך תרגול המדיטציה (אבל לא רק).
למעשה, מדיטציה היא פשוט זמן איכות עם אותו חבר טוב. זו ההזדמנות שלנו להפסיק לרדוף אחרי שינויים, ופשוט לשבת לצד עצמנו – בהקשבה, בחמלה ובלי שיפוטיות. במדיטציה אנחנו לא "עושים" תרגיל, אלא מתאמנים בלהיות חברים של עצמנו, בדיוק כפי שאנחנו ברגע זה.
אז למה בכל זאת מדיטציה?
(מכוון שתודעה מאומנת היא נכס)
כדי שהתודעה תהיה חבר נאמן, רצוי שהיא תהיה מאומנת, שניתן יהיה לעבוד איתה, ושהתגובות שלנו לעצמנו תהיינה מיומנות. במצב ה"רגיל", הנפוץ, התודעה היא כמו סוס פרוע שדוהר לכל הכיוונים ללא שליטה.
במדיטציה מתאמנים בלהאט, ובלשים לב באופן סקרן אבל לא שיפוטי לכל מה שמתרחש: לתוכן המחשבות, לרגשות ולתחושות. כאשר מאיטים, מתאפשר לרבדים עמוקים יותר של החוויה לעלות אל פני השטח ולהראות את עצמם. אנחנו מתחילים לשים לב לתוכן המחשבות, וגם לאופן שבו הן פועלות. אנחנו לומדים להכיר בכך שיש עוד ממדים מעבר ל"רכבת המחשבות", ושלא כל מחשבה מספרת את כל האמת.
נקודת המבט לגבי חוויות המציאות מתרחבת לממדים עמוקים ומגוונים יותר, ואנו מתחילים לשים לב לרווח שבין מה שמתרחש לבין מה שחשבנו על מה שמתרחש. כמו כן, מתחילים לשים לב לתחושות ולרגשות שמתלווים למחשבות, ועם הזמן מופיעים גם חיבורים והקשרים בין מה שמתחולל כרגע בתודעה לבין חוויות מהעבר.
מרכיב חשוב ראשון באימון מדיטטיבי הוא לשבת בשקט, להירגע ולהרפות; על ידי כך המחשבות מאיטות מעצמן, ותשומת הלב הסקרנית שלנו מופנית פנימה. מרכיב אימון נוסף קשור לשהייה במרחב הזמן של כאן ועכשיו. בדרך כלל התודעה רגילה לתכנן את העתיד או לחשוב על העבר. באימון מדיטטיבי מתאמנים יותר בלהיות (being), ופחות בלעשות (doing).
תוך כדי התהליך מתחזקת ומתחדדת איכות שקיימת בכל מקרה בתודעה: תשומת לב – או "נוכחות", "מיינדפולנס". זהו אותו מרכיב תודעתי שנוכח ברגע זה, והתפקיד שלו הוא לזהות את מה שמופיע.
אבל... עזבו מדיטציה...
המילה מדיטציה נשמעת לפעמים כמו משהו גדול ומסובך.
לפגוש את עצמי לא צריך להיות "פרויקט". זה יכול להיות דבר פשוט, טבעי, נינוח ומשמח.
מעבר לעובדה שמשתלם לי ולעצמי להיפגש – הרי כל חוויית המציאות נחווית דרך הפילטרים של התודעה – הנכונות לפגוש את עצמי היא תנועה של אהבה ללא תנאי. אבל לצערי, התנועה האוטומטית היא לרוב בכיוון ההפוך: הכיוון של "לא לדעת", לא לפגוש. זוהי תנועה השייכת למשפחת הניכור.
כדי לפגוש את עצמי, אני לא חייבת לשבת בתנוחה המסורתית. כל אחד יכול לפגוש את עצמו בשקט, על כוס קפה, בהליכה או סתם ברגע רגוע במרפסת. מה שחשוב הוא ההתכווננות: כדי לפגוש את עצמי עלי להאט ולהתעניין (בלב אוהב, בכנות, ובלי שיפוטיות). כל מה שצריך זה לכוון את הקשב פנימה – אל התחושות בגוף, אל הרגשות ואל כל מה שנוכח כרגע בתודעה.
כשעוצרים לרגע ופוגשים את "מה שיש", זוהי כבר פעולה של אהבה. משהו מבפנים נרגע כי מקשיבים לו, מתרכך כי אוהבים אותו, ומקבל ביטחון כי הפסקנו לברוח.
לפגוש את עצמי יכול להיות הדבר הכי פשוט בעולם, ובכל זאת רובנו לא באמת עושים את זה. זה קורה כי אנחנו חושבים שאנחנו לא יודעים איך, כי לא לימדו אותנו שזה חשוב, או כי קשה לנו לתעדף את זה בתוך ה"אין לי זמן". לעיתים הסיבות הן פסיכולוגיות: באופן לא מודע אנחנו לא בטוחים שנוכל להתמודד עם מה שיופיע, או שקשה לנו פשוט להישאר עם החוויה בסביבה אוהבת.
על פי התורה הבודהיסטית, קל לנו יותר לפגוש את עצמנו כשהתודעה מאומנת, גמישה ויציבה – ובזה אפשר להתאמן בקלות בתרגול פורמלי של מדיטציה.
בפן הטיפולי, לעיתים יש יתרון בעבודה משותפת, בשניים. כשיש שניים שמקשיבים, קל יותר להרפות ולזהות יחד מה מופיע ואיך לעבוד עם זה.
וידאו נהדר של צוקני רינפוצ'ה על מדיטציה
אספקט נוסף של המדיטציה הוא משמעת. משמעת מובילה לפתיחות.
משמעת היא משהו דורשני, משמעת חריפה: משמעת להיות, לשבת ולתרגל, לשתף בתרגול את הקונספציות, את תת-המודע, את הרגשות ואת ענייני היום-יום. אימון במשמעת שכזו מתחיל לאט-לאט לפתוח שער ענק; שער עץ כבד שנסגר בחוזקה. כדי לפתוח אותו, צריך קודם כול לתפוס בידית, ואז לדחוף חזק, עוד ועוד, עד שלבסוף מתחילים לשמוע את השער נפתח.
כחלק מהמדיטציה, אנחנו משתמשים בתודעה החוקרת והסקרנית שלנו. הסקרנות היא כוח משיכה חזק מאוד – פתאום גילינו משהו, ואנחנו רוצים עוד ממנו. במדיטציה אנחנו פוגשים את הנוירוזות פנים אל פנים: אותם חלקים שאנחנו מעדיפים להסתיר מעצמנו, הרגעים שהיינו מעדיפים שייעלמו. המדיטציה חושפת בפנינו את כל הטריקים הקטנים שאנחנו מפעילים על עצמנו.
דרך תרגול המדיטציה, אנחנו מסוגלים לסנכרן את "העולם" עם "עצמנו". העבודה עם שני המרכיבים הללו יוצרת בסופו של דבר "ניצוץ" – הזרע של החמלה.
כאשר מתחילים לתרגל מדיטציה, ייתכן שנגלה שאנחנו לא אוהבים את עצמנו כל כך, אולי אפילו שונאים. אבל כשמתחילים להתייחס אל עצמנו ואל העולם סימולטנית, מתחילה להתפתח סוג של חמימות. לאט-לאט מוצאים שעולם התופעות הוא משהו שניתן לעבוד איתו, ואם כך – גם האישיות המורכבת שלנו היא משהו שניתן לעבוד איתו.
כך, תרגול המדיטציה עובד עם שלושה מרכיבים: עם עצמנו, עם עולם התופעות, ועם החום שמתפתח. מדיטציה היא הדרך היחידה לפתח את הביטחון הבסיסי הזה בעצמנו.
שוב – אני ממליצה בחום לקרוא את המאמר המלא (באנגלית): Why We Meditate – Your Guide to Buddhist Meditation
למה אנחנו מודטים? (סיכום המאמר של צ'וגיאם טרונגפה)
אני רוצה להביא כאן תמצות של מאמר שכתב אחד המורים המבריקים שהגיעו מטיבט כדי ללמד במערב. כשקראתי את המאמר, נוכחתי לראות שוב עד כמה הוא מסביר טוב יותר ממני. התרגשתי לקרוא את האבחנות העדינות והמדויקות שלו, ושמחתי מאוד לסכם אותו עבורכם.
צ'וגיאם טרונגפה היה המאסטר הטיבטי הראשון שלימד באנגלית, ובדרכו המיוחדת הצליח להנגיש את החוכמה העתיקה של הבודהה-דהרמה למערב. הוא ברח ברגל מטיבט, הגיע ב-1963 לסקוטלנד, שם למד ולימד, וב-1970 עבר לארצות הברית. חייו היו פוריים מאוד, וגם שנויים במחלוקת.
מומלץ לקרוא את המאמר המלא באנגלית (במגזין Lion's Roar) כדי ליהנות מהדברים בהרחבה: Why We Meditate - BY CHÖGYAM TRUNGPA RINPOCHE.
עיקרי הדברים (בתרגום חופשי):
מטרת התרגול המדיטטיבי אינה להיות "אדם טוב יותר", אלא להתחבר לחלק הער (או המואר) שכבר נמצא בתוכנו. על מנת שזה יקרה, יש צורך באמון ובפתיחות.
האמון שאנחנו מדברים עליו הוא אמון בעצמי. זהו אמון בסיסי שצריך לחשוף, ולא לייצר מחדש. לעיתים נראה לנו שאם נבטח במשהו חיצוני זה יקנה לנו ביטחון, אך למעשה, כאשר אנחנו מחצינים את הביטחון ומאבדים את הקשר עם עצמנו – המשמעות האמיתית של הביטחון אובדת.
כאשר בוטחים רק במשהו חיצוני, מייצרים אקלים פנימי של עוני ומתעלמים מהערך של עצמנו. על פי הבודהיזם, העזרה באה בסופו של דבר מבפנים. הרעיון במדיטציה הוא לחשוף את הנוירוזות הסמויות שלנו ואת השפיות הבסיסית שלנו בו-זמנית.
מדיטציה היא פעולה אינטנסיבית וקלילה כאחד: אינטנסיבית משום שתרגול יומיומי דורש מאמץ ומחויבות; וקלילה משום שבמדיטציה אין מה להשיג – יש תחושה של חופש. על פי הבודהה-דהרמה, המדיטציה נסמכת על פשטות (Simplicity). זו נקודת ההתחלה.
המשך >>