כשהייתי בגן הורו לי לבקש סליחה כאקט של ענישה. הייתי חצופה והגננת חשבה שזו תהיה דרך טובה ללמד אותי איך נכון להתנהג. באיזשהו מקום בתוכי ההתנצלות התחברה אצלי למקום של חולשה, מחילה על הכבוד, אולי אפילו השפלה.

עכשיו כשאני כבר יותר גדולה אני מבינה שטעיתי ובגדול. החרטה, והתנצלות האמתיים הם ביטויים של גדלות נפש ולא של חולשה.

האמת היא שהם ביטוי של אהבה.

אהבה כלפי עצמי

ואהבה כפלי האחר.

 

כשאני בוחרת להכיר בטעות ולהתנצל זה אומר שאני מכירה עכשיו בעובדה ששגיתי. מכירה בטעות, וזה בסדר, אני לא צריכה להסתיר יותר. שהיתי, הבנתי ועכשיו אני משתפת אותך. אני לא מסתירה מעצמי אז אני גם לא צריכה להסתיר ממך. את\ה יודע שאני יודעת שטעיתי. אני מביעה חרטה ואת\ה יכול\ה להוריד את ההגנות שלך. את\ה יודע\ת שאני יודעת. ולכן את\ה לא צריך\ה כבר לדאוג. את\ה לא צריך\ה כבר להחזיק. אני לא אפגע בך.

להתנצל בפני מישהו זו פעולה של נדיבות. זה מאפשר גם לו לשחרר. להרפות. זה מאפשר גם לו לאהוב.

 

תהליך חשבון הנפש והחרטה הוא תהליך שהמוטיבציה שלו והתוצאה שלו מכוונים את הגוף-נפש שלנו לכוון של אהבה.

הוא מאפשר לי לאהוב את כל כולי ולא להתעלם מחלקים בתוכי שאני לא גאה בהם. להיות חברה של עצמי ללא תנאי - זה אומר שאני מוכנה גם לקבל בלב פתוח את הכאב של להיות בן אנוש. לא מושלם, שמנסה לעשות טוב אבל לפעמים גם שוגה.

 

בפעולה הזו של הכרה בטעות, בפגם ובמוכנות לקבל אותו כמו שהוא... או כמו שהיה - יש המון חמלה. למרות שאני לא לגמרי מרוצה, אני מקבלת את עצמי כמו שאני כרגע. אני מכירה בכך שטעיתי, שהכאבתי לעצמי או לאחר. אני מודה, (הפוך מהתנועה של הפחד שמסתירה) ומבטיחה לעצמי בכנות שאשתדל יותר בפעם הבאה. שאשים לב. לא אשן. אם צריך, אני גם מודה בפני האחר ומבקשת את סליחתו.

קבלה אינה פסיביות, היא מחויבת לתהליך, אבל גם מודעת למגבלות. היא דורשת ממני להיות נוכחת, ולא לישון, אבל גם מודעת למוגבלות הפנימיות והחיצוניות שלי. היא לא מותרת, אבל גם מבינה. היא משאירה את המרחב הפנימי פתוח ואוהב.

 

אני מרשה לעצמי לשגות ובאותו הרגע אני מרגישה שנפתח בתוכי המרחב שיאפשר את אותו הדבר גם לאחר.

בגלל שראיתי את הפגמים (ברי השינוי) של עצמי, ואפילו שלרגע פחדתי, נשמתי, ו... כן - אני עדיין אוהבת את עצמי. אני ואני עדיין חברות. זה מייצר איזה סוג מסוים של אנרגיה. מסר לא מילולי שאומר: זה בסדר, אני לא מפחדת מעצמי כל כך, אז גם את\ה לא חייב לפחד. את\ה יכול\ה להרגיש בנוח.

 

חרטה בוחרת באמת (היחסית).

היא בוחרת בחיבור ולא בהפרדה.

היא מכירה במה שהיה, עושה את מה שצריך ובוחרת בשחרור.

היא בוחרת בחיים.

 

 

שיהיה כיפור של הטהרות, חום ואהבה

טלי