"The ground of fearlessness is renouncing hard-heartedness and allowing ourselves to be tender, sad and fully present." Chögyam Trungpa Rinpoche
קשה לתרגם את הציטוט המופלא הזה, אבל בכל זאת אנסה:
"הקרקע של חוסר הפחד הוא ההסכמה לוותר על קשיחות הלב, והיכולת לאפשר לעצמנו להיות עדינים, עצובים ונוכחים באופן מלא." צ'וגיאם טרונגפה
האדם העדין לא משתמש באגרסיביות ברגעים של כאב וחשש, האדם העדין מפתח את היכולת לראות רחוק יותר, ללכת מעבר לחוויה הפשוטה, ולחוות את החיוביות החבויה בכל מציאות.
עדינות, היא סוג של אהבה, רגישות, רוך וטוב לב כלפי עצמנו. היא האיכות המנטלית שמצליחה לתפוס את הנימים העדינים של המציאות. זהו החלק של התודעה שחווה מציאות רחבה יותר, שלמה יותר, עמוקה יותר. החלק שמסוגל לעשות אינטגרציה של כל קלט החושים - מה שהאינטלקט לא מסוגל לעשות. יש שמכנים את התוצר של האינטגרציה הזו אינטואיציה, או וחכמה.
בחלק הזה של התודעה אין מקום לשיפוטיות, רק רוך וטוב לב אוהב.
החברה המערבית נוטה יותר לחוויות חושיות חזקות, ופחות לפיתוח של העדינות. היא מחשיבה יותר את פיתוח המחשבה, ההיגיון והלוגיקה מאשר את היכולת לחוש ולהרגיש. החברה המערבית מחשיבה יותר את הידע ופחות את החכמה. זו ההשכלה שרובינו קיבלנו בבית הספר, וכך גם ילדינו.
אילו מאתנו שהשתתף בסדנת מדיטציה בשתיקה, או טיול ארוך בטבע, בוודאי מכירים את תחושת העדינות שמתחזקת בסביבות מופחתות גירויים אילו.
כאשר התודעה העדינה לא מקבלת מקום והכרה לאורך זמן, מתפתחת תחושת ריקנות גדולה, וכתוצאה מהריקנות – פחד. (פחד כאן הוא גם הסיבה וגם התוצאה). וכמו בתאוריית היין והיאנג של הרפואה הסינית, יש את הזמנים בהם נידרש תפקוד מיטבי גם תחת קושי, מתח או כאב מנטלי (יאנג), ויש את הזמנים האחרים, אילו שנועדו לאזן את הראשונים, בהם נדרשת הרכות, העדינות. (יין).
מאחר שאנחנו לא תמיד מודעים (או זוכרים) את המנעד הזה, פעמים רבות, מבלי שנרגיש, אנחנו נוטים להתעלם מכאב או להיות תוקפניים כלפיו. תופעה מאוד נפוצה שאני פוגשת בקליניקה - אנשים מגיעים עם סימפטום שנראה פיזי לחלוטין, ואז תוך כדי טיפול, מתחברים לרובד העמוק יותר של הכאב (המנטלי). ההבנה שבעצם לא פגשנו את הכאב שלנו, שהתעלמנו ממנו או הרחקנו אותו מגיעה רק בדיעבד.
רגע של כאב ופחד יכול להיות רגע של אינטימיות ועדינות עם עצמינו או יכול להיות רגע של ניכור ותוקפנות. אם לא למדנו אחרת, יתכן שתוקפנות ופחד הן התגובות האוטומטיות שלנו לכאב מנטלי. (איך יודעים מה האוטומט שלנו? בהמשך).
ניכור ותוקפנות, לאורך זמן, הם לא הדרך המיומנת ולא הטבעית להתמודדות עם כאב פיזי או מנטלי. דמיינו את היד העדינה והאוהבת של אימא שנוגעת בברך כאובה של ילד שמעד. או של חתול שמלקק בעדינות פצע ברגלו. זו הדרך שהטבע שהדרך יעד לנו.
אם חושבים על זה, הניכור והתוקפנות מכאיבים בעצמם.
הם מייצרים מציאות פנימית של הפרדה, של עצירת כוחות החיים. הם מחביאים בתוכם איכויות של ריחוק, הפרדה ופחד. ועל ידי כך, מאיימים למעשה על הביטחון הבסיסי ועל האהבה הבסיסית שלנו. בנוסף, פוגעים בתנועת הצ'י בגוף, ולאורך זמן יגרמו למגוון רחב של תסמינים, כשהנפוצים ביניהם חרדה, ודיכאון, וגם תופעות אחרות כגון כאבי ראש, בעיות שינה. הרבה תסמינים פיזיים, במיוחד כאלו שלא ממש מוסברים על ידי הרפואה המערבית (אבל אל רק) התחילו את דרכם ככאב מנטאלי שלא קיבל את המענה שהוא זקוק לו. העדינות והרוך הם שמאפשרים את התנאים לטרנספורמציה של הכאב, לריפוי ולצמיחה. הם הבסיס לחמלה.
בשלב הזה בטיפול בקליניקה, שואלים אותי לפעמים – "אבל, איך להתחבר לעדינות"?
ואני עונה, "אל דאגה, בכולנו יש עדינות. זהו מרכיב בסיסי של התודעה. צריך רק לחפש אותה, או... לשים לב אליה. להרפות רגע, לאפשר למה שיש כרגע להיות, לנשום... והיא תבוא."
"ומה לעשות לגבי האגרסיביות והניכור?"
"גם אליהם צריך לשים לב ברוך ובעדינות. וכשהם מופיעים, מספיק לזכור שזו לא הדרך שעושה לנו טוב. הבהירות והאומץ, ילמדו לאט לאט איך להגביל את האגרסיביות והניכור. איך לא לתת את כל הכוח שלנו. את כל תשומת הלב שלנו". כשהמרחב הפנימי פתוח, אפילו באופן חלקי, יש תמיד מקום לעדינות ולאהבה.
ושאלה אחרונה... "איך אני יודע מה הדפוס שאני נוטה אליו, רוך ועדינות או אגרסיביות וניכור?"
את האבחנה הזו קשה לפעמים לעשות, אבל יש רמז – כשאנחנו עדינים עם עצמנו, אנחנו לרוב יודעים את זה, כי לעדינות יש, בן השאר, מרכיב של נוכחות. אם אנחנו לא יודעים האם אנו אגרסיביים או מנוכרים כלפי עצמנו, רוב הסיכויים שהתשובה לשאלה היא "כן". ניכור ואגרסיביות מאופיינים בחוסר נוכחות, או עיוות של הנוכחות. סקרנות וסבלנות (וכמובן, נוכחות בגוף) תחשוף בפנינו את האמת.
איך כל זה קשור לעבודה בקליניקה?
פעמים רבות חיבור פנימה עם שותף או שותפה מקל ומעמיק את התהליך. יותר קל להישאר נוכחים ולא להיות מוסכים.
כתוצאה מהדיקור הסיני הגוף נהיה יותר נינוח ומאוזן, אם יש משהו תקוע, זה עוזר לו להשתחרר, אם משהו מנותק, הטיפול בדיקור יעזור לו להתחבר. אם יש עומס – לשחרר וכן הלאה. בהתאם לאבחנה. לכן, אני מוצאת שלאנשים יותר קל להתחבר לחלקים העדינים שלהם תוך כדי הטיפול בדיקור.
ולסיום עוד ציטוט של טרונגפה:
"It is this tender heart that has the power to transform the world" Chögyam Trungpa Rinpoche
"ללב העדין יש את הכוח להתמיר את העולם"
בברכת שבוע רך ונעים
טלי