לפני מספר ימים נתקלתי בכתבה מעניינת ב"הארץ", שסוקרת מספר מחקרים הבודקים את התלות ההדדית שבין שימוש במריחואנה לבין דיכאון.

במחקרים שתוארו נשאלה השאלה המחקרית: האם שימוש בסמים קלים גורם לדיכאון, או שלהפך, אנשים הסובלים מדיכאון משתמשים בעישון מריחואנה כאמצעי לטיפול עצמי.

 

בעבודתי בקליניקה, יצא לי לפגוש מגוון רחב של מעשנים. רבים מהם, בשיחה הראשונית, כמעט ושיכנעו אותי ששימוש בסמים קלים הוא לא יותר מתחביב בשבילם, משהו שהם נהנים לעשות. בניגוד להמלצות אחרות הקשורות לאורח חיים, המלצות כגון שינויים בתזונה, בסוג הנעליים, או בפעילות הגופנית - כשאדם מגיע אלי והוא מספר שהוא מעשן סמים בתדירות יום יומית, כמעט אף פעם לאאמליץ לו להפסיק.

לא בהתחלה לפחות.

 

החיים לימדו אותי שיש משהו הרבה יותר עמוק, והרבה יותר אינטימי, במערכת היחסים שבין אדם לסם שלו. ביחוד במקרים שבהם השימוש הוא יום יומי, ארוך טווח, וביחוד אם הוא התחיל בגיל צעיר.

יש לי הרבה כבוד, והרבה אהבה, למערכת היחסים הזו שבין האדם והסם שלו,

אבל בסופו של דבר, בהתבוננות עומק, תרם פגשתי את האדם שמערכת יחסים כזו הועילה לו.

 

יש משהו עם הסמים והדיכאון.

כלפי חוץ (גם מה שזה נראה מבחוץ, וגם מה שאם אני מעשן, מה שאני מספר לעצמי) - השימוש בסם אינו משפיע בכלל על היום יום. להפך, הוא אפילו עוזר: עוזר לתקשר, עוזר לבצע משימות שונות, מחבר ביני לבין אנשים ועוד כל מיני.

העניין הוא שעל הדרך, הסם גם מייצר מיסוך. מסך עשן שכזה, מסך שעוזר לא לראות.

מי שמעשן באופן קבוע, באיזשהו מקום, מודע אליו. הוא יודע שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח, משהו שהוא לא לגמרי רואה בבהירות. לא לגמרי מכיר בו. בכוח שלו. במורכבות שלו. בפגיעות שבו.

 

המנגנון הזה נמצא שם, והוא מתפקד. אבל הוא נמצא מתחת לפני השטח ולכן הוא ידוע-לא ידוע כזה. זהו אינו מנגנון יחודי לשימוש בסמים, הוא נפוץ למדי, הוא חלק מהפסיכולוגיה האנושית. בשימוש ממושך בסמים הוא פשוט מופיע בצורה מאוד חזקה וברורה.

זהו מנגנון שנועד ביסודו להגן, אבל, לאורך זמן, הוא טומן בחובו פוטנציאל להרבה כאב וסבל. 

באיזה אופן?

• אותו "דבר ידוע-לא ידוע" , אותם רגשות או צריכים, או פחדים - לא מקבלים הכרה, ולכם לא מקבלים את המענה שהם זקוקים לו (אנחנו לא שם כדי לשמוע אותם).

• נוצר מצב בו אנחנו יותר ויותר מפחדים מעצמינו, וכשאנחנו מפחדים לפגוש את עצמנו כמו שאנחנו, יש צורך (תת מודע) להפעיל כל הזמן כוח, עדין ומתון, כדי לא לראות. פעולה כזו צורכת משאבים,יקרים, מה שמוביל לויתורים.

 

מערכת היחסים עם הסם, בתווח המיידי, גורמת להרגשה נעימה ומרחיקה את תחושות הסבל והכאב. לכן כל כך קשה להפסיק.

אבל, בסופו של דבר, מערכת היחסים הזו אינה מטיבה. היא פוגעת.

פוגעת בכל אחד בדרך קצת אחרת: לאחד היא מפריעה לממש את הפוטנציאל שלו, לשני היא מקשה לתקשר תקשורת כנה במערכת יחסים, לשלישי היא מפריעה קצת אם היא מופיעה בסמיכות לסימפוטמים בריאותיים, ועוד - אלף ואחד דברים.

ממה שאני פוגשת בקליניקה, השימוש התדיר בסם מתערב באיזשהו אופן בכוח הרצון, וביכולת לאהוב.

 

האמת היא שעדיין לא פגשתי אדם שמעשן באופן יום יומי, ולא מסתתר לו שם, מתחת לפני השטח איזשהו סוג של דיכאון.

אני לא אומרת שאין כאלו אנשים, פשוט, עוד לא יצא לי לפגוש אחד כזה. אשמח לפגוש. 

בכל זאת, אני פוגשת רק חתך צר מהאוכלוסיה.

 

לסיכום:

אם את\ה קורה את הפוסט הזה ומרגיש הזדהות, אשמח לנסות לעזור.

לנסות ביחד לעלות על הדרך שלך, מבלי להפסיק להשתמש. בתור התחלה - עד שאת\ה מוכן.

ננסה לפגוש בסבלנות ובאהבה, את מה שיש שם בפנים. לתת לעומק יד.

ננסה ביחד ליצור אקלים מאפשר יותר, אקלים כזה שמה שגר שם מתחת לפני השטח יירגיש בטוח להראות את עצמו. כך שנוכל להבין יותר טוב מה מופיע, למה הוא קשור, איך הוא משפיע על היום יום שלנו, ומה הוא רוצה.

באופן כזה נוצר מרחב שונה קצת. מרחב המאפשר למשהו חדש להתרחש.

 

במקביל, בעזרת הדיקור הסיני, ננסה לעזור גם לתחושות ולגוף להיפתח, להרגיש יותר בנוח ללא העזרה של הסם. טיפול בדיקור גם עוזר במקרים של דיכאון, ושל מגוון רחב של תסמינים פיזיים ורגשיים.

 

 

אשמח לקרוא ולשמוע על המחשבות שלכם, אני בטוחה שלא מעט אנשים יחלקו על דעתי.

 

בריאות ואושר

טלי

 

---

קישור למאמר שהופיע בעיתון הארץ ב 22.02.15

http://www.haaretz.co.il/news/health/research/.premium-1.2566793

 

 

דרך אגב, כאשר השימוש במריחואנה משמש כתחליף לתרופות - במצבים רפואיים מורכבים כמו מצבי כאב או סרטן, המצב שונה לגמרי.

אז כל נקודת ההתייחסות שונה, הסם הוא תרופה. לא חבר.