פעמים רבות, בטיפול אני שואלת את עצמי למה אנשים מסוימים משאירים בחייהם אלמנטים שבאופן ברור גורמים להם סבל, בעוד שאחרים יפעלו מיד לשינוי.
לפעמים אפשר ממש לזהות בצורה ברורה שמשהו "לא עושה לי טוב" - משהו בתחום הרגלי החיים שאני עושה או לא עושה. זה יכול להיות בתחום התזונה, או אורך החיים, במישור הרגשי או בתחום ההתנהלות בתוך מערכות יחסים.
אני רואה את זה גם בתגובה לטיפול - יש אנשים שהכאב שלהם בכתף משתפר במהירות מדהימה, ואחרים זזים לאט. כמובן שזה תלוי בהמון גורמים, אני חושבת שאני יכולה לזהות אלמנטים שמאפיינים כל אחת מהקבוצות.
ההשערה שלי היא שאם אני אוהבת את עצמי, בלי תנאי, זה אומר שאני מאחלת לעצמי את כל הטוב שבעולם. אני מאחלת לעצמי להיות מאושרת. הביטחון הזה מהווה בסיס לתהליך קבלת ההחלטות שלי. לדרך בה אני פועלת בעולם. באותו אופן אני גם אתייחס לאחר - אאחל לו להיות מאושר ואפעל בהתאם. אם אני אוהבת את עצמי ללא תנאי, ואני רואה משהו במציאות הסובייקטיבית של חיי שגורם לי סבל, אני יעשה מאמץ כדי לשנות אותו.אבל אם האהבה הזו פצועה קצת (כמו אצל כולם), יכול להיות שאפעל בדרך אחרת - כי לא מגיע לי (או מגיע לי), כי אני לא מספיק טובה, כי אני חייבת את האהבה הזו מבחוץ, כי אני צריכה להוכיח שאני צודקת, כי אני צריכה לפצות את עצמי על משהו... ועוד. בסופו של דבר זה יהיה עמוק בפנים קשור לאזור בתוכי בו אני לא חברה של עצמי, מקום בו האהבה שלי אלי קצת נפצעה.
כשמזהים מצב כזה, מומלץ לעצור רגע. לזהות את הבילבול.
לא לעשות כלום.
לנשום. לחייך אל עצמי באהבה. לקבל.
ברגע הזה, הטרנספורמציה כבר מתחילה